מאירי על פסחים קי״ז א

« מאירי על פסחים קט״ז ע״ב מאירי על פסחים קי״ז ע״ב »

1 פסחים פתח ↗

אִיבַּעְיָא לְהוּ: ״הַלְלוּיָהּ״ לְרַב, מַאי? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב: חֲזֵינָא תִּילֵּי דְּבֵי חַבִּיבָא דִּכְתִיב בְּהוּ ״הַלְלוּ״ בְּחַד גִּיסָא, וְ״יָהּ״ בְּחַד גִּיסָא.

2 רא"ה על ברכות פתח ↗

הרי זה מטבע קצר ליחיד, ואם בא לרבות כל סדר הציבור54עיין בהערה 49. ושירת הים55עיין בהערה 40. או יותר מהם הרשות בידו, וכן אם בא לומר סדר קדושה שאינו אלא סידור פסוקים והוא ביחיד אומר56וכן כתב הריטב"א במגילה כג, ב שבסדר קדושה של אחר כל התפלות והתחנונים לכו"ע לא צריך עשרה שאינו אלא כקורא בנביא ומתרגם והביא שכן דעת מורו. וכ"כ הר"ן שם יג, ב לחלק בין יוצר לובא לציון דקראי בעלמא הוא מסדר. אכן בתר"י יג, א הביא המחלוקת גם לענין ובא לציון, וכ"ד רב צמח גאון הובא בטור סי' קלב דאין ליחיד לאומרה. ואין צריך עשרה אלא של תפלה ושל יוצר. ומאי דגמירי עלמא דאין היחיד אומר שירה ליתה שלא אמרו אלא שאין היחיד אומר שירה על ניסו ולא הלל אלא ציבור57עיין סמ"ג מ"ע ה מד"ס ותר"י לעיל ח, א שפי' כן הא דאמרו בתענית כח, ב יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר. ומיהו גם לשאר ראשונים דלא מפרשי הכי מודו בעיקר הדבר דתיקנו הלל על כל צרה שלא תבוא על הציבור ונגאלו ממנה כדאיתא פסחים קיז, א ולא אניסא דיחיד ולתר"י דוקא כל ישראל אבל רבינו כתב ציבור. ומש"כ רבינו דמלך כציבור נראה שהוא נלמד מהך דפסחים דנחלקו שם הלל זה מי אמרו וי"א דדוד אמרו ע"ש וסובר רבינו דהיינו משום שדוד היה מלך והציבור תלויין בו. אך המאירי שם כתב כל יחיד שאירעתהו צרה ונגאל הימנה רשאי לקבוע הלל לעצמו באותו יום בכל שנה אלא שאינו מברך עליו וכן הדין בכל ציבור וציבור כך היה יסוד נביאים לאמרו על כל צרה וצרה כשנגאלים ממנה. או מלך שהוא כציבור לפי שהן תלויין בו. וכתב אדוננו הרב ר' אברהם אב בית דין ז"ל דקבלה בידו לומר שלשה פסוקים בכל יום ה' צבקות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה ה' צבקות אשרי אדם בוטח בך ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו58עיין ירושלמי דף לז, א..

3 פסחים פתח ↗

אִינִי?! וְהָאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: כׇּל תַּלְמִיד חָכָם הַיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ וְאֵין שִׂפְתוֹתָיו נוֹטְפוֹת מַר — תִּכָּוֶינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נוֹטְפוֹת מוֹר עוֹבֵר״. אַל תִּקְרֵי ״שׁוֹשַׁנִּים״, אֶלָּא ״שֶׁשּׁוֹנִים״. אַל תִּקְרֵי ״מוֹר עוֹבֵר״, אֶלָּא ״מַר עוֹבֵר״.

4 פסחים פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: כׇּל שִׁירוֹת וְתוּשְׁבָּחוֹת שֶׁאָמַר דָּוִד בְּסֵפֶר תְּהִלִּים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כְּנֶגֶד עַצְמוֹ אֲמָרָן. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כְּנֶגֶד צִיבּוּר אֲמָרָן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יֵשׁ מֵהֶן כְּנֶגֶד צִיבּוּר וְיֵשׁ מֵהֶן כְּנֶגֶד עַצְמוֹ. הָאֲמוּרוֹת בִּלְשׁוֹן יָחִיד — כְּנֶגֶד עַצְמוֹ, הָאֲמוּרוֹת בִּלְשׁוֹן רַבִּים — כְּנֶגֶד צִיבּוּר. ״נִיצּוּחַ״ וְ״נִיגּוּן״ — לֶעָתִיד לָבֹא. ״מַשְׂכִּיל״ — עַל יְדֵי תּוּרְגְּמָן. ״לְדָוִד מִזְמוֹר״ — מְלַמֵּד שֶׁשָּׁרְתָה עָלָיו שְׁכִינָה וְאַחַר כָּךְ אָמַר שִׁירָה. ״מִזְמוֹר לְדָוִד״ — מְלַמֵּד שֶׁאָמַר שִׁירָה וְאַחַר כָּךְ שָׁרְתָה עָלָיו שְׁכִינָה.

1 הללו יה ונס יה וידיד יה ומרחב יה כלם שמות חלוקים הם ולפיכך אין בהם קודש אלא השם לבד ותיבה שלפניו אין לה שום קדושה אפילו ליקרא נטפל לשם ומ"מ לענין הדין אינו יוצא לנו מזה כלום שאפילו היו תיבה אחת אף כל הנטפל לשם לפניו נמחק:

2 כל יחיד שאירעתהו צרה ונגאל הימנה רשאי לקבוע הלל לעצמו באותו יום בכל שנה אלא שאינו מברך עליו וכן הדין בכל ציבור וצבור כך היה יסוד נביאים לאמרו על כל צרה וצרה כשנגאלים ממנה:

3 כל תלמיד שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מור תכוינה ר"ל שמדבר ואינו מדבר כראוי שנאמר שפתותיו שושנים וכו' ומ"מ כל שרואה בעצמו ששתיקתו יפה מדבורו יפה לו שישתוק ותהי לו לחכמה:

4 מדרכי החכמים בתחלת משנתם לפתוח את ההלכות בדברי שמחה ומילי דבדיחותא ואחר כך להטיל אימה עד שלא יפסיקו משנתם בדברים בטלים והוא שאמרו רבא כי הוה פתח בשמעתא אמר מלי דבדיחותא ובדיחי רבנן והדר פתח באימתא ודרך הערה אמרו אין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק וקלות ראש ודברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה:

« מאירי על פסחים קט״ז ע״ב מאירי על פסחים קי״ז ע״ב »